גרסימוב נ' בסט ביי רשתות שיווק בע"מ

פסק דין

העניין שבפני, תובענת התובענה לקבלת פיצוי מאת הנתבעת (יצוין כי בכתב התביעה נתבעה חב' "p1000" אשר מהווה שם מסחרי של אתר אינטרנט המופעל על ידי הנתבעת, ובהתאם תוקן כתב התביעה), בסכום של 2,500 ₪.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובע רכש באמצעות אתר האינטרנט המופעל על ידי הנתבעת, מכשיר טלפון מסוג "מודו T317054". לטענת התובע, בעבור מכשיר הטלפון שילם סך 199 ₪, בהתבסס על פרסום מכשיר הטלפון לגבי אורך חיי הסוללה הנלווית למכשיר, ואולם לאחר שנתקבל מכשיר הטלפון, נתברר לו כי מכשיר הטלפון הסלולרי אינו עובד כנדרש וכמובטח, אלא המכשיר אינו פועל ולו שעה אחת ברציפות.

לדברי התובע, הוא פנה מייד לשירות הלקוחות של הנתבעת, והופנה למעבדת תיקונים המצויה בחולון. הנתבע סירב לשלוח את המכשיר לבדיקת תקינותו (ולטענתו אין הצדקה לשלם עבור משלוח סך 70-80 ₪), ורק לאחר שהוגשה התביעה הסכימה הנתבעת לביטולה של העסקה.

במישור נזקיו הנטענים של התובע, התובע טען לנזקים רבים, ובהם עלות ההגעה לביהמ"ש בחיפה ועלות הנסיעות מאריאל (שם הוא לומד) לחיפה, אובדן שעות לימודים, וכן אי נוחות ועגמת נפש.

הנתבעת טוענת מנגד, כי הינה משווקת של המוצר אשר נמכר לתובע, אינה היצרן או היבואן של המכשיר, ולפיכך אינה אמונה על נושא מעבדת השירות – ולפיכך, כאשר פנה התובע והתריע על ליקוי במכשיר, הופנה למעבדת השירות המופעלת על ידי היבואן, אקזיט אלקטרוניקס בע"מ.

לטענת הנתבעת, התובע סירב לפנות ליבואן או למעבדת השירות שלו (ולפיכך הנתבעת פנתה ליבואן בהודעת דוא"ל). לאחר פניית הנתבעת ליבואן, פנתה הנתבעת לתובע פעם נוספת והציעה לתובע כי מכשיר הטלפון ייבדק, וככל שיימצא המכשיר לא תקין יזוכה במלוא התשלום או בהחלפת המוצר, והתובע סירב לבדיקת המכשיר.

לאחר מכן, טוענת הנתבעת, כי נעשתה פניה לתובע בהצעה כי יזוכה בכפוף להחזרת מכשיר הטלפון ,וללא בדיקה, ואולם גם לכך לא הסכים התובע.

המקרה שבפני הינו מקרה ייחודי, שכן אין עסקינן במקרה בו יצרן (ויבואן נחשב כיצרן לפי תק' 18 לתקנות הגנת הצרכן (אחריות ושירות לאחר מכירה) תשס"ו 2006 (להלן:"התקנות") מסרב ליתן שירות ומסרב לתקן הטעון תיקון, אלא מדובר בתובע אשר מסרב לקבל את השירות מטעם היצרן, ובמקום לקבל את השירות, מעדיף הוא לנהל את הליך התובענה.

טרונייתו הראשונה של התובע, הינה כי אינו אמור לנסוע ברחבי הארץ על מנת להגיע למעבדה, ובנוסף אין עליו החובה לשלוח למעבדה את מכשיר הטלפון בעלות של 80 ₪. אין בידי לקבל טענותיו של התובע בהקשר זה; תקנה 7 (ב) לתקנות קובעת "טובין שאינם מפורטים בתוספת השניה יובאו לתחנות השירות, לשם תיקונם".

הואיל ומכשיר טלפון סלולרי אינו מפורט בתוספת השנייה לתקנות, על התובע מוטלת האחריות להביאם לתחנת השירות. אמנם, החוק והתקנות מגדירים באילו מקרים ובגין אילו מוצרים על יצרן להחזיק תחנות שירות ובאילו ערים, ואולם סירובו הבלתי מתפשר של התובע אינו פועל במקרה זה לטובתו, כאשר התברר שככל שהיה מתגלה הליקוי הנטען, הרי שהנתבעת הסכימה לשאת אף בעלויות המשלוח, ואולם גם לכך סירב התובע.

לאור כל האמור לעיל, סבורני כי יש לערוך אבחנה חדה בין שני רכיבי התובענה: האחד, ביטולה של העסקה למכירת מכשיר הטלפון הסלולרי, והאחר, הפיצוי הנדרש בגין עוגמת הנפש, אי הנוחות וניהול ההליך. ייאמר, במאמר מוסגר, כי הנתבע דורש פיצוי בגין עגמת הנפש ברכישת מכשיר טלפון בשווי 200 ₪, בשיעור העולה על פי 10 מעלות העסקה כולה.

בכל הנוגע לביטול העסקה, סבורני כי הגם שלפי תקנה 2 לתקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה) תשע"א 2010, עסקה מסוג זה, ניתנת לביטול בתוך 14 ימים ממועד ביצוע העסקה, ככל שלא נעשה בטובין שימוש - ובמקרה דנן, נעשה שימוש בטובין (לפי התקנות, חיבור הטובין לחשמל, כפי שהודה הנתבע שעשה, נחשב "שימוש" המפקיע את הזכות לבטל את העסקה) – לאור עמדת נציגת הנתבעת, ומאחר שכמעט אין מחלוקת לגבי פגם מהותי במוצר, פגם המגיע כדי אי התאמה המצדיקה השבת התמורה אשר שולמה, מן הדין כי הנתבעת תשיב לנתבע התמורה אשר שולמה, כנגד השבת המוצר, קרי, סך 199 ₪.

אבהיר כי תמורת הביטול, אינה נוגעת לשאלת עלות המשלוח המקורית, אלא לעלות המוצר בלבד, שכן לא ראיתי הצדקה כי הנתבעת תישא בעלות זאת, לאור נסיבותיו של המקרה כפי שהן מפורטות לעיל ולהלן.

בכל הנוגע לרכיבים הנוספים של התובענה, סבורני כי דין התביעה ברכיבים אלו, להידחות. התובע מלין על הנסיעה מאריאל לחיפה, ואולם לאור כתובתה של הנתבעת, יכול היה להגיש התובענה בכל מקום שיחפוץ במחוז מרכז, לרבות בעיר פתח תקווה. התובע הוא זה אשר קבע את מקום השיפוט, לפי שיקול דעתו (וככל שלא בחן אפשרויות אחרות, אין לו אלא להלין על עצמו), ולא יכול לבוא בטרונייה לנתבעת בהקשר זה;

כך אף בכל הנוגע לשאלת הפסד ימי לימודים או נזקים עקיפים אשר נטענו על ידי התובע – נזקים עקיפים אשר אף לא הובאה כל ראיה להוכחתם, ולו במקצת. התובע טען כי בשל אי תקינות מכשיר הטלפון פספס הודעה בדבר קבלת סיוע סוציאלי המוענק על ידי המוסד האקדמי בו הוא לומד, אולם לא הביא כל אסמכתא לכך (במאמר מוסגר, אציין כי התובענה נעדרת כל אסמכתא, ואפילו קבלה בגין הרכישה לא הוצגה על ידי התובע, אלא הובאה על ידי נציגת הנתבעת). אוסיף עוד, כי לדיון אשר נערך בפני הגיע הנתבע עם 2 מכשירים סלולריים נוספים, כך שטענתו בדבר אותו הפסד, נראית קלושה אף יותר.

כל אשר נותר, הינו עוגמת הנפש והטרחה להן טוען התובע, ואולם התרשמתי כי הנתבעת ניסתה להעניק בכל מאודה את השירות הנדרש, ואף יותר מכך, ואולם התובע סירב לכל הצעה אשר הוצעה לו, ולא ראיתי הנתבעת כמי שתרמה לעוגמת הנפש של התובע, ולכל הפחות, לא תרמה לכך יותר מאשר התובע עצמו, בסירובו לשלוח את מכשיר הטלפון למעבדה, ובסירובו לשלוח את מכשיר הטלפון גם לאחר שהובטח לו כי ככל שיימצא המכשיר לא תקין יושבו לו גם הוצאות המשלוח, ולא רק זאת, אלא אף סירובו לבטל את העסקה אף ללא בדיקת מכשיר הטלפון.

בשולי הדברים, אוסיף כי התובע בחר לרכוש מכשיר טלפון בטווח הזול ביותר של מכשירי הטלפון, ובחר בחירה מודעת שלא לרכוש מכשיר טלפון מחברה סלולרית, רכישה אשר בהכרח היתה יקרה יותר. בחירתו זאת, משפיעה בהכרח גם על רמת השירות אשר תתקבל בסופו של דבר, קרי, קיומה של מעבדה אשר לגישת התובע, קיימת טרחה גדולה בהגעה אליה; התובע ציפה לרכוש את המוצר הזול ביותר, ולקבל את השירות הטוב ביותר, וכאשר הוצע לו שירות באופן שאינו נמוך מן הסטנדרט המצופה בהקשר זה, סירב לכך, בצורה בלתי סבירה, ולא ראיתי הצדקה לפצותו בגין אי הנוחות והטרחה אשר לטענת התובע היו מנת חלקו, בנסיבות אלה. תביעת התובע בנושא זה, נדחית במלואה.

אציין עוד, כי לגישתי התובענה נוקבת בסכום שאינו פרופורציונלי, ולכאורה דורש התובע פיצוי בשיעור 2,500 ₪ בגין רכישת מכשיר טלפון בסך 199 ₪, ונתון זה מחזק את התוצאה אליה הגעתי, בכל הנוגע לשאלה הטרחה ועגמת הנפש.

לאור כל המקובץ, אני מחייב את הנתבעת להשיב לתובע את כספו בסך 199 ₪, כנגד השבת מכשיר הטלפון למשרדיה של הנתבעת. כמו כן תישא הנתבעת באגרת ביהמ"ש אשר שולמה, בשיעור 50 ₪.